אף פעם לא חשבתי שלהיות דוגמנית זה משהו שאני רוצה לעשות בחיים. מעבר לזוהר ולתדמית הנוצצת מסתתרים להם גם המון חסרונות: עבודות בשעות לא נוחות ובתנאי מזג אויר בעייתיים, דיאטות רצחניות (ואני אוהבת לאכול טוב) ולהיות נשואה לכדורגלן (אחרי הפסד הם לא נחמדים).
אז איך קרה שפתאום אני מוצאת את פרצופי מתנוסס על פוסטרים, עמודי שער בעכבר העיר ופליירים שמחולקים בתיבות הדואר?
אז נתחיל מקצת רקע:
אני אוהבת לשחות. יש כאלה שהולכים, יש כאלה שרצים, יש כאלה שרוכבים על אופניים. אני שוחה. כל אחד והשריטה שלו. כבר שנים ששלוש או ארבע פעמים בשבוע אני לוקחת מגבת, כובע ים וגוגלס והולכת לבריכה. שמש, גשם, הוריקאן – לא משנה לי, אני את שני הקילומטר שלי עושה. לא מדובר פה רק על שיפור סיבולת לב ריאה או בניית הגיזרה, למרות שאני לא מזלזלת גם באלה. השחיה בשבילי היא גם תרפיה נפשית, ניתוק מתלאות היומיום. לקוחות לחוצים (לא, לא אתם!), הנהלת חשבונות, עובדים בעייתיים, בעל מעצבן (כן, אתה!) – כולם נעלמים מתחת למים. שם יש רק מרצפות כחולות ונשימות. המחשבה פתאום נהיית צלולה וכל העומס שרובץ על המוח ולא נותן לו מנוח מתפוגג בין תנועת חתירה לתנועת פרפר. ברור שאת אולימפיאדת לונדון 2012 כנראה כבר פיספסתי, אבל אני לוקחת את הנושא הזה בשיא הרצינות ומקפידה על שיגרת אימונים: מודדת זמנים, משפרת תוצאות וצופה באדיקות באליפויות שחיה בטלויזיה לקול מחאותיהם של יושבי ביתי האומללים.
יום אחד ראיתי מודעה בסניף גו אקטיב שבו אני מתאמנת שהם יוצאים בקמפיין גדול שכולל סרטוני וידאו וצילומי מודעות וחיפשו חברים במועדון שרוצים להבחן לצילומים. בפעם האחרונה שעניתי למודעה שחיפשה דוגמניות לצילום, מצאתי את בעלי (סיפור ארוך, בהזדמנות אחרת, ואם בכל זאת אתם מעוניינים – יש פוסט נוסף – הרומן שלי עם רוני) ולמרות שלא חוזרים על אותה טעות פעמיים, החלטתי בכל זאת לנסות את מזלי בקריירת דוגמנות. ותיקי הבלוג אולי זוכרים את סרטוני הטיפים שעשיתי, בהם זכיתי לחוש את מגע התהילה של מי שנחשף לאור המצלמות. גם התגובות לסרטונים היו נפלאות ונשאלתי לא פעם למה אני לא עושה הסבה מקצועית.
ניגשתי לאודישנים. מסתבר שהתפקיד שהייתי צריכה לגלם לא היה מסובך: פשוט הייתי צריכה להיות אני – מיכל חפר, מנכ"לית חברה לתרגום, שמתאמנת במועדון. וזה היה לי קל לביצוע, כי עבורי השחיה היא חלק משגרת החיים, ביום שבו אני מתאמנת באמת יש לי תחושה של סיפוק והישג. אני את שלי היום עשיתי, ולא משנה מה עוד יקרה במשך היום, כל דבר נוסף זה בונוס. בשבילי הפעילות הספורטיבית באמת מאפשרת לי להיות מנהלת טובה יותר, אשת עסקים טובה יותר, אמא טובה יותר – פשוט להיות יותר בפוקוס.
גראוצו מארקס אמר פעם: "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שהסכים לקבל אותי". אני לא יודעת אם זה נכון במקרה שלי, כי למרות שגו אקטיב בחר בי לייצג אותו, שמחתי לקבל בתמורה 3 חודשי מנוי חינם - לא סכום בן 5 או 6 ספרות, כמו כל פליט ריאליטי ממוצע, אבל לא רע בכלל לשחיינית אובססיבית כמוני.
אז עכשיו אני מחכה להצעות שיתחילו לזרום, שמעתי שלוריאל מחפשים פרזנטורית חדשה וספורטס אילוסטרייטד מתכננים את הקטלוג של שנה הבאה. ודרך אגב, ליאונרדו די קפריו עוד פנוי?
