חג הפסח מתקרב ובא ובין כל הנקיונות, ביעור החמץ, שופינג המתנות המטורף והקניידלאך חשבתי לעצמי מה אני יכולה לכתוב בבלוג שלי שיצור את הקישור בין החג הזה לבין ליצ'י תרגומים, כי על זה בעצם הבלוג.
ליל הסדר אצלנו במשפחה המורחבת מתנהל ברובו בעברית ובאנגלית (אבי נולד בארה"ב) אבל לא תשמעו שם סינית, יפנית או צ'כית, כך שהקשר לעולם התרגום די רופף. אמנם, לא תמיד אפשר להבין את מה שכתוב בהגדה (די אכלו אבהתנא? מה זה אומר?), אבל ארמית היא לא אחת השפות שאנחנו מתרגמים ממילא… אז על מה לכתוב?
פתאום נזכרתי שאתמול מישהו סיפר לי על ליל סדר מאד מיוחד שהוא חווה, שבו כחלק מקריאת ההגדה, נתבקשו הנוכחים לספר כל אחד על חווית החופש האישית שלו ומהו בעצם חופש מבחינתו. בכל זאת – חג החירות.
לכן החלטתי לשתף אתכם בחווית החופש שלי במקום הזה שיצרתי לעצמי ואותו אני מנהלת כבר מספר לא מועט של שנים, שנקרא "ליצ'י תרגומים".
אז נכון, אני מנהלת חברה שמייצרת עבודה בהיקפים לא קטנים. יש לי עובדים קבועים שמקבלים משכורת, יש לי מאות מתרגמים פרילנסרים בכל העולם ויש לי לקוחות ותיקים - שחלקם נמנים על החברות הגדולות במשק, ועדיין, המשרד הראשי של ליצ'י תרגומים, המקום בו אני עובדת וממנו אני מנהלת את כל האופרציה, נמצא בדיוק במקום שהייתי רוצה שהוא יהיה: בקומה השניה של הבית הפרטי שלי במושב תלמי מנשה.
העצים הנשקפים מחלונות הזכוכית הגדולים של המשרד, האוירה הכפרית והביתית, ארוחות הצהרים של רוני בעלי והחתולה שמתיישבת באופן קבוע על המקלדת שלי וגורמת לשיבבוושייים בטקקקקקקקסטטט, זאת בדיוק האוירה שבה אני רוצה לעבוד ועובדת הכי טוב, וזאת החירות הפרטית שלי.
משרדי ליצ'י תרגומים
גם כשחלק גדול מסדר היום שלי מוקדש לפגישות מחוץ למשרד, והלו"ז שלי לא פחות צפוף מזה של טובי ועסוקי מנכ"לינו, תמיד כיף לחזור לפינה החמימה שהיא המשרד שלי, לראות מה קורה עם ענת, מנהלת המשרד המסורה שלי שיושבת כאן כל יום מ-9 עד 1, להכין לעצמי כוס תה עם נענע שקטפתי מהחצר האחורית, לבדוק אימיילים ולעזור לבתי גאיה תוך כדי כך עם שיעורי הבית. כי חוץ ממנכ"לית ליצ'י תרגומים אני גם אשה ואמא ואני מזכירה זאת לעצמי כל הזמן, כדי לא לאבד פרופורציות.
אין לי ספק שרבים מהעובדים בישראל יעברו יום אחד לעבוד מהבית. למה לא בעצם? הטכנולוגיה כבר מאפשרת את זה ברוב המקרים ויש כל כך הרבה אפשרויות לתקשורת בין העובדים, שיושבים כל אחד בביתו, שהישיבה במשרדים אל תוך הלילה היא כבר לא הכרחית במקרים רבים. לא חייבים לדבר עם קולגה לעבודה על מעללי אביבית מהאח הגדול ליד מכונת הקפה, אפשר לעשות את זה גם בסקייפ. ומה עם הילדים, שבקושי מספיקים לראות את אבא או אמא שחוזרים מהמשרד חצי שעה לפני השינה, אם בכלל?
את המודל הזה בכל מקרה אני מיישמת בתוך החברה. רעות, מנהלת השיווק הוותיקה יושבת בביתה ומנהלת פרוייקטים במשרה מלאה כמו גם אמא במשרה מלאה וכך היא מנתבת את הזמן שלה בין הלקוחות ובין הילדים, וגל, מנהל הפרוייקטים מנצל את החופש לנדוד ברחבי העולם, ולפתוח עמדות של ליצ'י בהתאם לאיפה שבא לו להיות, בין אם זה איביזה ספרד, או כיום בברלין גרמניה. להמשך קריאה על צוות ליצ'י תרגומים….
מעבר לאוירה הביתית ולניחוחות החציר, וכמובן הקירבה לילדים ולבעל (כן, גם רוני עובד מהבית, אבל המשרד שלו בקומה התחתונה, כך שבהחלט מדובר על בניין משרדים), יש גם את העניין של השליטה בזמן שלי. עצם העובדה ששעות העבודה שלי לא תחומות בין הפקקים של הבוקר לפקקים של הערב, מאפשר לי לתכנן את היום שלי איך שבא לי ולוסת את הלחץ שלי לפי ראות עיני.
כמו שכבר סיפרתי בפוסט הקודם – "בר רפאלי, מאחוריך" - אני שוחה כבר שנים בגו-אקטיב בנס ציונה. לפעמים אני מרשה לעצמי לקחת פסק זמן באמצע יום עבודה (אם הלו"ז מאפשר כמובן) ולהרביץ כמה בריכות כדי לאפס מחדש את כל המערכות. ואז אני חוזרת למשרד מלאה בעזוז ובמרץ כאילו היום רק התחיל.
לפעמים כיף לי סתם ככה באמצע היום לקחת את שני הכלבים שלי, צ'יקה ופיט, לטיול קצר בשדות הירוקים שבשולי המושב, ללכת בשבילים ובשדות, משוחררת לאיזה רבע שעה מכל מחויבות, ולראות את הכלבים רצים בשמחה בתוך שדות החיטה, כאילו לא עשו את זה מעולם – זה חופש אמיתי מבחינתי. אם אתם מתקשרים אלי ושומעים ברקע נביחות – זה לא משרד רועש והומה שבו העובדים נובחים זה על זה….
פיט וצ'יקה ביום עבודה טיפוסי
אז אם חשבתם לבוא לבקר במשרדי ליצ'י במרומי הקומה ה-42 במגדל העגול בעזריאלי, ושהמזכירה המטופחת תפנה אתכם בנימוס להמתין בלובי המרווח העשוי ספות עור איטלקיות עד שהמנכ"לית תתפנה, תחשבו שוב. אתם מוזמנים לחנות ליד שדרת הברושים, להתקבל בברכה בנביחות של שמחה וכשכושי זנב עליזים, לעצור במטבח לכוס קפה (תכינו גם לי), להציץ לסלון, לעלות למשרדי ליצ'י תרגומים בקומה השניה, ולחוות קצת מהעולם שלי, העולם בו אני מרגישה הכי חופשיה שאפשר.
ושיהיה לכולכם חג חירות שמח!
