הסיפור על וולטר זנגר

, ,

זה איננו פוסט רגיל.

הפעם אני לא עומדת לספר לכם על פרוייקטים מעניינים מעולם התרגום, על לקוחות ששבו את לבי או על דרכה של ליצ׳י תרגומים אל תהילת הנצח.

הפעם אני רוצה לספר לכם על אבא שלי.

ליל הסדר האחרון היה הראשון שבו לא נכחה דמותו הגדולה מהחיים של אבי, וולטר זנגר, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, והוא בן שמונים. מעבר להיותו איש רב פעלים, בעל ידע עצום, כריזמה מתפרצת, שמחת חיים ואהבת הבריות (אני יודעת שזה מה שאומרים בד״כ על אנשים שנפטרו, אבל במקרה הזה זה נכון לגמרי…), היתה לו גם השפעה רבה על הדרך שאני עצמי עשיתי, ועל כך רציתי לספר.

אבא שלי ללא ספק היה ״טיפוס״ (במילעיל). מצד אחד רב רפורמי ששולט בכל רזי היהדות, ואף הופיע לא מעט בסדרה התיעודית האמריקנית ״מסתרי התנ״ך״, ומצד שני סוג של היפי שגדל בתחילתה של תקופת הרוקנרול. מצד אחד עורך באנציקלופדיה יודאיקה ומדריך תיירים ותיק שליווה אלפי תיירים בארץ הקודש, ומצד שני ליצן, בעל לשון חדה כתער ושפת גוף של נער בן 16. מצד אחד, אפשר היה לנהל איתו דיון מעמיק בענייני השעה או בנושאים פילוסופיים ומצד שני לשמוע הסבר מנומק היטב על שיטות לתליית גרביים רטובות. כשוולטר זנגר נכנס לחדר, כל השאר פחות או יותר נעלמו, הזרקורים מייד הופנו לעברו והשואו התחיל. כזה היה האיש וזה מה שכולם אהבו בו.

אבי נולד בברוקלין, ניו יורק והוסמך בצעירותו לרבנות. הוא שימש כרב רפורמי של החיילים היהודיים בצבא ארה״ב בבסיסים של חיל האוויר האמריקני בדרום מזרח אסיה. לאחר סיום תפקידו נסע יחד עם אמי שהיתה קרמיקאית, ליפן, שם היא השתלמה בקרמיקה יפנית והוא לימד אנגלית. לא מפתיע איפוא שכל ילדותי הייתי מוקפת בתרבות אסיאתית: רהיטים מקמבודיה, קרמיקה יפנית, אורז חם במיכלי במבוק, אכילה בצ׳ופסטיקס, קימונו וקבקבי עץ בארגז התחפושות.

כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ההתלבטות היתה קשה מנשוא: או סינית או יפנית. בסוף נפל הפור על סינית וכל השאר היסטוריה. אבי כמובן נתן לי את ברכת הדרך.

אבא שלי בפרסומת למשקה יפני

אבא שלי בפרסומת למשקה יפני, יפן 1964

אחרי פטירתו של אבי נברנו באלבומים המשפחתיים ובארכיוני הווידאו למצוא תמונות וסרטונים שתיעדו את חייו. את הפריט המרתק ביותר שלף אחי יואל וגרם ללסתות כל בני המשפחה להישמט: מדובר על פרק בסדרה של הטלוויזה היפנית משנות השמונים, מעין גירסה יפנית של הסדרה האמריקנית שליוותה את ילדותי ״The Big Blue Marble".הסדרה עקבה מדי שבוע אחר ילד ממקום כלשהו על כדור הארץ והראתה טפח מעולמו והאנשים הסובבים אותו.

מפיקי הסדרה הגיעו אלינו דרך קולגה יפני של אבי והפרק התמקד בעיקר ביואל, אחי. הצילומים נערכו בביתנו בעין כרם היפה והמיוחדת כל כך ובמקומות שונים בירושלים של שנות השמונים ונתן הצצה, לא הכי אותנטית בעולם, לחיינו השמחים והעולזים, בעיקר בחגי ישראל ובמקומות הקדושים. ישראל ליפני הממוצע. מדובר בחתיכת מזכרת מהימים שהיינו צעירים ויפים. אני בסרט בת 13, ילדת כפר תמימה (צילומים שלי תוכלו למצוא בדקה 8:56), פשוט פיסה של היסטוריה קסומה. כדי להנגיש את הסרטון לכל מי שאינו יפני, שלחתי אותו לתמלול ותרגום לאנגלית. תרגום כתוביות לסרטוני יו טיוב זה עוד אחד מהשירותים שלנו…

דבר נוסף שאבי עשה, קשור באופן ישיר לטקסט שאתם קוראים עכשיו.

במשך 30 שנה כתב אבי ניוזלטר אותו שלח למאות מכותבים, בעיקר מעבר לים. הוא כתב על חוויותיו והגיגיו כמדריך תיירים בארץ ישראל, ציוני נלהב ואוהב הארץ. הוא כתב על החיים הלא פשוטים בארצנו, המצב הפוליטי, אתרים ארכיאולוגיים או ממצאים חדשים, וכמובן על אנשים מעניינים שהכיר ופגש…

אבא שלי ניהל רשימות תפוצה, יצר עניין ועורר סקרנות, שנים לפני שהמילה ניוזלטר התגלגלה על לשונם החלקלקה של מומחי שיווק למיניהם. הוא פשוט ידע איך לעשות את זה. לכן, בכל פעם שעמדתי להוציא ניוזלטר חדש, שלחתי בחרדת קודש את הגירסה האנגלית לעיונו של אבי. המילים ״!This is terrific" שבקעו מפיו לא אחת אחרי קריאת הטקסט, עדיין מהדהדות בראשי.

לא יודעת לאן הייתי מגיעה אילמלא הייתי ביתו של וולטר זנגר. יכול להיות שהייתי רקדנית בלט, עורכת דין או קבלנית לעבודות עפר. ואולי לא. אין ספק שלאבא שלי היתה השפעה עצומה על כל מה שעשיתי בחיי ועל כך אני מודה לו ואוהבת אותו. אתה חסר לי מאד, וולט.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *