נטוורקינג בימי מלחמה

האמת, התלבטתי.

את ארגון BNI, ארגון הנטוורקינג הבינלאומי בו אני חברה כבר לא מעט שנים, לא ממש עניין שאנחנו מצויים במלחמה על הבית וביחד ננצח, והכנס הבינלאומי השנתי של הארגון – הפעם במדריד – התקרב בצעדי ענק. מה עושים? האם להשתמש בהזמנת הטיסה והמלון שנעשתה לפני המלחמה ולנסוע להשתתף בכנס, או להקשיב לכל הקולות שאמרו לי: ״מה פתאום, זה לא זמן מתאים!״, ״יש אזהרות מסע, כולם שם שונאי ישראל״, או לקול הפנימי שאמר לי: ״זאת הזדמנות להשמיע בפני הגויים את הקול שלנו, את שגרירה של ישראל בכנס, קומי סעי״.

כמו תמיד, הקול הפנימי שלי ניצח ולמרות שכמעט כל הנציגים של הארגון בישראל, כולל הבכירים ביותר, ביטלו את השתתפותם בכנס, החלטתי שאני טסה למדריד ומייצגת את המדינה שלי שזקוקה בימים אלה לכמה שיותר קולות תומכים. המסר העיקרי שהחלטתי להעביר הוא נושא החטופים. לא רציתי להיכנס לעניינים גיאופוליטיים כאלה ואחרים, שורשי הסכסוך ודברים שעלולים לעורר מחלוקות לא קלות. נושא החטופים לעומת זאת הוא אוניברסלי והומני מאין כמותו. מה עוד יכול לעורר תגובות רגשיות יותר מתמונות של פעוטות, זקנים וצעירים יפים, שנלקחו מביתם בשבת בבוקר למקום שהוא הגיהנום עלי אדמות?

אז לקראת הנסיעה פניתי למטה המשפחות למען השבת החטופים לקבל חומרי הסברה – חולצות, פוסטרים, סרטים צהובים וגלויות שהדפסתי בעצמי לחלוקה. האמנתי שאם יתנו לי, אוכל לנצל את ההתכנסות העצומה הזאת של אלפי אנשים מכל העולם, כדי ליצור הד והזדהות עם החטופים וגם עם המדינה שלי.

אבל המציאות היתה קצת שונה.

ארגון BNI הוא ארגון אמריקאי בבסיס, ואצל האמריקאים כמו אצל האמריקאים, הכל מבוסס על נהלים ותקנונים שקשה מאד לעגל בהם פינות. הארגון מתרחק כמו מאד מכל ביטוי של מחלוקת, פוליטית או אחרת, ולא מוסיפה לכך העובדה שבכנס נוכחים נציגים מקטאר, בחריין ומדינות ערביות אחרות.

לקראת טקס הנפת הדגלים המסורתי, שכמו במשחקים האולימפיים, מהווה את טקס הפתיחה של הכנס ומסמל את הרוח הבינלאומית של הארגון, החלטתי שבתור נושאת הדגל (הבחירה לא היתה קשה כי היינו רק 3 נציגים מישראל) אני לובשת תלבושת ישראלית מייצגת: טי שירט עם כיתוב להחזרת החטופים באנגלית. נרגשת עמדתי אוחזת בדגל ומחכה שיקראו לי לעלות לבמה מול אלפי המשתתפים, כשלפתע ניגשה אלי גברת די מגונדרת ומעונבת, אחת מנציגות המארגנים. ״אני מבקשת שתורידי את החולצה, גברתי״ היא אמרה לי בנימוס תקיף אמריקני אופיני, ״אנחנו לא מכניסים לטקס שלנו פוליטיקה משום סוג״. ״אבל זאת לא פוליטיקה״, הצטדקתי, ״זה עניין אנושי לגמרי.״ טיעוניי לא הועילו, ונכלמת נאלצתי להסיר את החולצה מעוררת המחלוקת. הרגשתי מכווצת, כאילו המדינה שלי שוב עומדת למשפט מול עמי העולם, ושוב מתקפלת ברגע האחרון. יכולתי להבין את הרצון של הארגון להימנע ממחלוקות, אבל בכל זאת, אולי היה אפשר פעם אחת להעלים עין לטובת כפיר בן ה-9 חודשים שמוחזק בידי חמאס במקום בידי אימו, וכל השאר שגורלם לא טוב יותר.

למרות שהמחאה הקטנה שלי לא צלחה – כי גם את הפוסטרים לא איפשרו לי לתלות בשום מקום – הרי שבשיחות אישיות עם קולגות מכל העולם גיליתי כמה רחבה התמיכה של כולם בישראל ובמלחמה הכל כך צודקת. למרות כל הדיבורים בתקשורת על האנטישמיות הגואה ושנאת ישראל, כל מי שדיברתי איתו תמך בנו באופן בלתי מסתייג, מה שמאד עודד את רוחי הנכאה. מבחינתי השיחות האישיות האלה היו לא פחות חשובות מכל מחאה אחרת שלא צלחה.

הכנס עצמו היה מפגש מרנין עם בליל של שפות ותרבויות.

היה לי כיף גדול לפגוש חברים מהקבוצה הבינלאומית שבו הייתי חברה ואותם פגשתי עד היום רק בזום. קיימנו פגישות אחד על אחד, העברנו פרטים ואינפורמציות, יצאנו ביחד לאכול ולרקוד, צחקנו הרבה וגם שתינו קצת. ביזנס ופלז׳ר במלוא הדרו. לכמה ימים השארתי מאחורי את הדיווחים הבלתי פוסקים על המתרחש ברצועה, את תדרוכי דובר צה״ל (דווקא חתיך…), את הפטפטת הבלתי פוסקת של הפרשנים  ואת ביבי, גלנט וגנץ – הגירסה המעודכנת של ״גברים בשחור״.

אם בא לכם לדעת קצת יותר על ארגון BNI העולמי ועל הסניפים שלנו בישראל, אתם מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט שלי ״עולם קטן״ עם מנכ״לית הארגון בישראל ירדן נוי.

פוסט זה זמין גם ב: אנגלית