בחזרה לביידה

איפה הייתם לפני 27 שנה?

במירוץ החיים האינסופי שרובנו שקועים בו עד צוואר, קצת קשה להיזכר מה היה לפני כל כך הרבה זמן. צבא, לימודים, חתונה, לידת הילד הראשון, לך תזכור…

אני זוכרת טוב מאד איפה הייתי ומה עשיתי לפני 27 שנה, כי זו היתה בלי ספק אחת התקופות המשמעותיות בחיי, והמקום בו הייתי היה אחד המיוחדים והיפים שבהם שהיתי – אוניברסיטת בייג׳ינג.

כשחושבים על סין הקומוניסטית (בתקופה ההיא) ועל אוניברסיטה, קל לדמיין מקום נוקשה. מבני בטון אימתניים ומגרשים רחבים בהם מסודרים סטודנטים שורות שורות, מחכים למוצא פיו של פרופסור בא בימים, דרגה אחת פחות מאלוהים. אז זהו, שממש לא. דמיינו שבילים שלווים מוקפי צמחייה, רוכבי אופניים משייטים בהם, אגם שמצידו השני פגודה סינית עתיקה ובמימיו שוחים ברווזים. תמונה פסטורלית מושלמת.

ולשם אני הגעתי ב 1992, סטודנטית צעירה לשפה הסינית, בוגרת החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית שזה עתה קיבלה מילגה לשנת לימודים באוניברסיטה היוקרתית והנחשבת ביותר בסין. ולשם הגעתי שוב, 27 שנים אחרי, כמנהלת חברת תרגום כחלק מנסיעה – ואתם יכולים לקרוא לזה מסע שורשים – לחזק קשרים וליצור קשרים חדשים עם הקהילה העסקית במדינה בה התחלתי את הדרך המקצועית שלי כמתרגמת ואח״כ כמנהלת חברה.

לספר לכם עד כמה סין השתנתה בשנים שחלפו יהיה סיפור קצת לעוס ומוכר, וכל תיאור יהיה אנדרסטייטמנט לכל מה שבאמת התרחש מאז הפעם האחרונה שרגלי דרכה שם. ביג׳ינג של היום היא לא אותה בייג׳ינג של אז. אני זוכרת עשרות אלפי זוגות אופניים וכמעט אפס מכוניות בכבישים רחבי הידיים וסניף אחד של מקדונלדס שמושך אליו את הסינים הצעירים שבאים לחזות ולטעום את הפלא המערבי וגם כמה זרים רעבים שקצת נמאס להם מדברים מוקפצים בווק. הקפיטליזם הפך את בייג׳ינג לעיר שוקקת חיים, מרשימה והכל נראה כמו חגיגת קניות אחת גדולה. יש הכל ובכמויות. מייד אין צ׳יינה. אבל מה שלא ראיתי שם דווקא – זה ארנקים וכרטיסי אשראי – הכל משולם בסריקת קוד דרך אפליקציית הוויצ׳אט שהיא הקשר האמיתי היום בין סיני לחברו. כזרה בלי חשבון בנק סיני הייתי בין הבודדים שמסתובבת עם מזומן.

מה שלא השתנה יותר מידי והשתמר מאז זו אוניברסיטת בייג׳ינג, או ״ביידה״ בפי העם.

האגם הגדול בלב האוניברסיטה עדיין שקט ורוגע ומארח עשרות ברווזים על רקע הפגודה הגבוהה שמסתתרת מאחורי הצמחייה העבותה. האופניים הם עדיין כלי התחבורה העיקרי בו משתמשים הסטודנטים על השבילים מוקפי הצמחייה ועל הגשרים העתיקים שמעל תעלות המים, וגם מגורי הסטודנטים הזרים שבהם התגוררתי נשתמרו כשהיו, ויד הזמן לא נגעה בהם.

ישראלית שלומדת סינית אנחנו יכולים להבין, אבל סיני שלומד עברית??

כשסיפרתי בסוף שנות השמונים שאני מתחילה ללמוד סינית באוניברסיטה העברית, הורמו גבות רבות. באותה תקופה לסין לא היו כלל קשרים דיפלומטיים ועסקיים עם ישראל, וסין נראתה כמו עולם מרוחק, מין בועה קומוניסטית שמנותקת משאר העולם המתקדם. השיקולים ללמוד את השפה לא היו עסקיים מבחינתי, הייתי פשוט סקרנית ורציתי ללמוד שפה ששונה מכל מה שאני מכירה ולהכיר תרבות אחרת. היום זה כבר נראה שונה. סין בדרך להיות הכלכלה הגדולה בעולם וידיעת השפה הסינית והתרבות הסינית היא יתרון גדול, גם אם סינים רבים כבר למדו לדבר ולכתוב באנגלית.

אבל למה שסיני ירצה ללמוד עברית? כשלמדתי באוניברסיטה העברית הכרתי את וואנג, שעשה את הדרך ההפוכה משלי. וואנג למד באוניברסיטה העברית ממ… עברית! למה בדיוק הוא עשה את זה? עד היום זה לא לגמרי ברור לי. כנראה שבאותה תקופה ניתנו לצעירים סינים אפשרויות ללמוד שפות זרות מסויימות ואפשרות הבחירה, אם היתה, היתה מאד מצומצמת. את וואנג פגשתי לראשונה כשלמד עברית בירושלים בשנת 1989, כמובן שהיינו שוב בקשר כשאני הגעתי לסין ב 1992. וואנג חי כ-8 שנים בישראל ועסק במגוון עבודות, החל בעבודה עם עובדים זרים, ניהול מסעדות (סיניות, לא רומניות כמו שבטח חשבתם..) וכמובן תרגום. במשך תקופה לא קצרה הוא עבד איתנו על תרגומים שונים עד שהקשר התנתק והתחדש שוב ממש לאחרונה לקראת נסיעתי לבייג'ינג. לכן היה זה אך טבעי שאת סגירת המעגל שלי באוניברסיטת ביג׳ינג אעשה בלוויתו הנעימה של וואנג ובעברית (כמעט) שוטפת. למדתי ממנו שבשנים שחלפו הוא התעסק המון בתרגום, גם של יצירות מהספרות העברית כמו יצירותיו של עגנון וגם הספר ״מישהו לרוץ איתו״ של דוד גרוסמן. תודה וואנג על החברות ארוכת השנים, אתה ללא ספק מישהו לרוץ איתו, גם אם זה בשני מסלולים מרוחקים כל כך.

אני עם וואנג ומשפחתו בימי בייג׳ינג העליזים

אני לא בטוחה שאתם יודעים, אבל איציק הוא לא שם סיני טיפוסי.

את איציק פגשתי לראשונה בביקור הנוכחי. בחור סיני צעיר, דובר עברית שוטפת, כמעט ללא שמץ של מבטא. איציק, שאת שמו הסיני לא ממש טרחתי לברר, עשה מסלול מקביל לשלי: למד עברית באוניברסיטה בסין ושנה נוספת בישראל. כשעמדה בפניו הברירה מה ללמוד, איציק החליט להתמקד בשתי אפשרויו – ולבחור בין עברית ונפאלית. סבא של איציק, שהיה כנראה זקן סיני חכם, אמר לו כנראה משהו כזה: ״נכדי הטוב, היהודים הם עם הספר, עם עתיק וחכם ומאד, אם תלמד את שפתם, אולי תחכים כמותם.״

היום איציק מנהל את ערוץ הרדיו הישראלי מבייג'ינג, מפיק סרטונים על סין בעברית וזוכה למאות אלפי צפיות. אני מקווה שארוחת הערב המיוחדת על שלל טעמיה בה נפגשנו היא תחילתה של קשר חדש ומעניין.

במהלך הנסיעה שלי לביג׳ינג פגשתי המון אנשים מרתקים ויצרתי קשרים אישיים ועסקיים שלא יסולאו בפז, אבל מעבר לכך, הנסיעה הזאת הייתה קצת כמו לחזור הביתה, לימים יותר תמימים וחסרי ודאות והיה בה שילוב קסום של גילוי סין חדשה והתרפקות על סין שהכרתי. צאיג׳יאן ביידה*, עד הפעם הבאה.

*להתראות אוניברסיטת בייג׳ינג.

פוסט זה זמין גם ב: אנגלית