לונדון דווקא כן חיכתה לי (אבל לא הייתי שם לבד)
כמעט לכל אחד יש איזשהו חלום ישן שמחכה להתגשם יום אחד. גם לי היה כזה, והחלום שלי היה לנסוע לאולימפיאדה.
אני חושבת שמאז שהתחלתי לשחות באופן סדיר, התחיל לנקר לי בראש הרעיון להיות במקום שבו הפעילות הספורטיבית האנושית מגיעה לשיאה, ולו רק על מנת לקבל השראה. כבר באולימפיאדת אתונה, ב-2004, נידנדתי לרוני לקפוץ לראות איזשהו אירוע אולימפי (סוף כל סוף זה היה קרוב לבית). כשהאולימפיאדה התארחה בבייג'ינג, חשבתי איך אסדר לעצמי ג'וב שיקח אותי לשם. וכשהאולימפיאדה הגיעה ללונדון החלטתי שזהו זה – הפעם זה יקרה!
לונדון עברה בשנים האחרונות מתיחת פנים משמעותית. מעיר אפורה ודי מדכאת, היא הפכה לבירה קוסמופוליטית תוססת ושמחה ובימים של אולימפיאדה זה בלט אפילו יותר: הרחובות מקושטים בדגלים צבעוניים. המוני אדם מכל הסוגים ומכל הצבעים מציפים את הרחובות והאווירה שמחה וחסרת דאגות. מאות מתנדבים בחליפות סגולות מסבירים פניהם לתייר באדיבות נעימה ומלאת הומור בריטי ונדמה לי שאפילו נהג אוטובוס אחד או שניים חייכו אלי סתם ככה.
האווירה בפארק האולימפי הענק שממוקם מרחק 7 דקות בדיוק ברכבת ממרכז העיר היתה מחשמלת!
המקום צפוף מאד, אבל האווירה מדהימה – כמויות אדירות של אנשים שמחים ונרגשים, עומדים בשלווה ובנעימות בתורים הארוכים.
בין איצטדיוני הענק פרושים שבילים עם פרחי בר ומדשאות שעליהן רובצים בשלווה אולימפית זה לצד זה אנגלים, סינים, אוסטרלים, רוסים ושבדים, וכן, גם משפחה קטנה מישראל. לא הלכנו לאירועים מאד חשובים – הכרטיסים לאלו אזלו כבר לפני חודשים, אבל היינו בבריכה האולימפית המדהימה, באיצטדיון העצום בתחרויות האתלטיקה, במשחק כדורגל באיצטדיון וומבלי, ואפילו עודדנו את בנות נבחרת ההתעמלות האמנות שלנו בשלב המוקדמות.
היה מרגש במיוחד לראות את הקהל הבריטי המאופק בדרך כלל יוצא מגדרו כדי לעודד את גיבוריו החדשים: רוכבי אופניים וחותרים מסוקסים ובעיקר הגיבור החדש של הממלכה: רץ שחיף וקרח ממוצא סומאלי העונה לשם מו, מו פארה, או בקרוב סיר מו. אבל לא רק באיצטדיונים – גם בפאבים ובגינות ציבוריות יושבים מאות בריטים משולהבים מול מסכים ומריעים לגיבוריהם. האימפריה מכה שנית?
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=W3DHNiGFHs0]
לא פחות מרגש היה לראות קהל של 80,000 איש מריע לאלה שלא עשו את זה – לרצה הסעודית הראשונה בהיסטוריה, מכוסה מכף רגל עד ראש, שמגיעה כמעט סיבוב שלם אחרי כל שאר הרצות בשלב המוקדמות וזוכה לתשואות היסטריות, וגם רצה תפוסת שריר שצולעת כל הדרך לקו הסיום, רק על מנת להגיע , וקורסת שם ממררת בבכי. איך אומרת הסיסמה השחוקה: לא רק הניצחון חשוב, בעיקר ההשתתפות.
אבל רק פלז'ר אי אפשר, וחייבים לשלב קצת ביזנס. כמו שכבר סיפרתי לקוראי הבלוג היקרים, אני חברה כבר כמה שנים באירגון עיסקי חובק עולם שנקרא BNI. בתקופה האחרונה התחלתי לקיים קשר עם קבוצות בחו"ל ויצרתי עקב כך קשרים עסקיים עם לקוחות מעבר לים, חלק מהם באנגליה. אז למה לא לנצל את ההזדמנות שאני כבר בסביבה ולקפוץ לכוס תה ושיחה עסקית מועילה? אפשר אפילו לקרוא לזה נסיעה עסקית (רואה החשבון שלי מחכך כפיו בהנאה).
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!