מצא את ההבדלים

, , ,

וידוי אישי

גם היום, כשאני כבר בת 43, אני עדיין נהנית מלמצוא את ההבדלים בתמונות במדור הילדים של עיתוני סוף השבוע.

אני לא מרפה עד שאני מסמנת את 7 ההבדלים המבוקשים בין תמונות שהן כל כך דומות. אני במיוחד נהנית מאותן תמונות שנורא זהות. ככל שהאתגר גדול יותר כך גם ההנאה והסיפוק מועצמים.

כשאני מסתכלת על שתי התמונות כאן למטה, אני חושבת לעצמי – מצא את ההבדלים!?

אין סיכוי – אולי פשוט למצוא את 7 נקודות הדמיון.

התמונה הזו לקוחה מתוך מצגת של טל רשף, מומחה בעל ידע רחב ביותר על התרבות הסינית שהרצה בפורום אסיה ישראל לעסקים האחרון שהתקיים בתחילת יולי בגני התערוכה (אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שמדבר עליו). טל, שהוא גם אחד השותפים שלי להקמת הפורום, דיבר על השינויים הדרמטיים שמתחוללים בתעשייה הסינית בשנים האחרונות ושהופכים אותה מאומה שמייצרת ומשווקת לעולם בעיקר מגבות, צעצועים ושאר אביזרים זולים למעצמה שמאיימת על ההגמוניה האמריקנית, היפנית והאירופאית בתחומים שכלל לא מזוהים איתה, כמו תעשיית הרכב, תעשיות היי טק מתקדמות ועוד.

למה השקופית הזו תפסה את עיני? 

במבט ראשון נראה כי מדובר על מקומות שונים לחלוטין. התמונות מראות שתי ערים המצולמות מזווית מסויימת – האחת עיר קטנה וצנועה עם בתים נמוכים והרבה ירוק, והשנייה עיר סופר מודרנית עם מבנים ארכיטקטוניים מרשימים ואורות נוצצים, כאלה ששמים בכיס את קו הרקיע של מנהטן והונג קונג. חדי העין יכולים לשים לב לקוי דמיון בין שתי התמונות – העיקול בנהר למשל…. רגע – זו אותה עיר, לא? אכן מדובר בצילום של שנגחאי מאותה זווית, רק בהפרש של 20 שנה.

התמונה הזו זרקה אותי 20 שנה אחורה, לביקור הראשון שלי בסין, כסטודנטית צעירה שאך סיימה את לימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. זכיתי במלגה של שנת לימודים אחת ללימוד סינית באוניברסיטת בייגינג, ו"זכיתי" לראות את בייגינג ואת שנגחאי כפי שלא ניתן יהיה לראות יותר לעולם.

מצאתי עיר עצומת מימדים שעדיין שבויה בקסמי הקומוניזם הישן והטוב – רחובות אדירים ורחבי ידיים שנועדו לאכלס מצעדים צבאיים מרשימים, בניינים אפורים וקודרים במיטב הסגנון הארכיטקטוני הקומוניסטי הכבד ואינסוף אנשים פוסעים ברחובות או רכובים על אופניהם, כאשר הצבע השולט באופנת בייג'ינג 92 באופן מוחלט הוא האפור והכחול – צבעי הפרולטריון. הזכרתי אופניים: מכוניות פרטיות כמעט ולא ראיתי ברחובות, אולי רק רכבים רשמיים של פקידי ממשל בכירים, כמעט כולם בשחור, אבל אופניים – מכאן ועד הודעה חדשה. כמובן שגם אני הצטיידתי בזוג אופניים סיניות כבדות במיוחד ונטולות הילוכים והייתי מדוושת לי להנאתי בשבילי הקמפוס ובשכונה שמקיפה את האוניברסיטה.

סממני המערב כמעט ולא נראו בבייג'ינג באותה תקופה. סניף מקדונלדס הראשון הגיע בערך באותן שנים והתמקם בנקודה האסטרטגית ביותר – מול כיכר טיאנאנמן. מאות סינים משתאים, מילאו את הסניף מדי יום לצפות בפלא החדש שהגיע מהעולם הלא מוכר שעומד לחלחל לחייהם בעוצמה הולכת וגוברת בשנים הבאות. בערב, כשרוני ואני רצינו לצאת לשתות משהו, היינו נפגשים – סטודנטים ישראלים וזרים, עובדי שגרירויות, חברות תעופה ואנשי עסקים מערביים – בפאב הגרמני שעמד בודד באזור העסקים והקונסוליות של בייג'ינג, כנראה הפאב המערבי היחיד בעיר באותה תקופה.

זו היתה, על קצה המזלג, סין שהכרתי בפעם הראשונה, לפני קרוב ל-20 שנה.

בביקור נוסף שרוני ואני עשינו בביג'ינג, 4 או 5 שנים מאוחר יותר, ניתן היה לראות את ניצני השינוי. את הפאב הגרמני החביב החליף מתחם שלם של פאבים ובתי קפה מערביים, סניפי מקדונלדס החלו לצוץ בכל פינה כמו פטריות אחרי הגשם, והסינים, שעדיין דיוושו במרץ באופניהם, עשו זאת כשהם נאלצים להתחשב בתנועת המכוניות הפרטיות שהחלה למלא את הכבישים. גם הבגדים נראו פתאום קצת יותר צבעוניים וקצת יותר עליזים. את בתי הכל בו הבודדים באזורי המלונות החליפו קניונים נוצצים בכל פינה. זאת כמובן היתה רק ההתחלה.

המנהיג שסימל יותר מכל את השינוי, דנג שיאו פינג, אמר פעם בהתייחסותו להתמערבותה האפשרית של ארצו האהובה: "כשפותחים את החלון, נכנסים זבובים". זבובים או פרפרים – את זה תקבע ההיסטוריה, אבל החלון כבר פתוח לרווחה וכולם רוצים להיכנס ולקחת חלק בחגיגה.

כאשר אני רואה את התמונות של שנגחאי אז והיום ונזכרת בשנגחאי ובבייג'ינג שהכרתי לפני 20 שנה, אני מבינה שהאומה הענקית הזאת היא כבר לא מה שהכרנו פעם ואנחנו צריכים להסתגל ולקבל את השינויים הדרמתיים שמתחוללים בה. יש לי תחושה שזה יעשה טוב לכולם.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצים להצטרף לדיון?
הרגישו חופשי להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *